ברהום שלום נ' בטוח לאומי-סניף ת"א-מח' משפטית

פסק דין

1.ערעור על פי סעיף 123 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה – 1995, על החלטת ועדה רפואית לעררים מיום 7.2.10, אשר קבעה כי אין החמרה במצבו הרפואי של המערער (להלן – הועדה).

2.לטענת המערער, הועדה שגתה בכך שלא ייחסה את ההחמרה בשמיעתו לתנאי עבודתו הממושכת ורבת השנים בחשיפה לרעש מזיק. המערער טען כי קביעת הועדה אינה סבירה והיא עומדת בסתירה לקביעה לגבי ההכרה של המערער כנפגע עבודה. עוד נטען כי לא יעלה על הדעת כי בפרק זמן של כשנה וחצי תחול החמרה קיצונית במצבו של המערער וזו לא תוכר. המערער הוסיף והפנה לכך שבמכתב מיום 13.8.07 ששלח המשיב נרשם שאם תחול החמרה יוכל לשוב ולהגיש תביעה נוספת.

3.המשיב טען כי החלטת הועדה מפורטת ומנומקת וטענות המערער הינן רפואיות ולא משפטיות. עוד טען כי יש לדחות את טענות המערער לגבי טנטון, מאחר שזה לא הוכר, אלא רק ירידה בשמיעה.

4.על פי טיעוני המערער בפני הועדה, הוא אינו עובד בחשיפה לרעש מזיק מאז פיטוריו בינואר 2007.

הועדה עיינה בבדיקת שמיעה מיום 4.2.07 וכן בבדיקה מיום 11.12.07, בה נראית "החמרה קלה לעומת הבדיקה הקודמת, אך זו בוצעה שנים עשר חודש לאחר תום חשיפתו לרעש."

עוד מציינת הועדה –

"בבדיקה האחרונה מתאריך 1.12.08 נראית החמרה קשה בשמיעה בשתי האזניים אך החמרה זו איננה קשורה לחשיפה ברעש מהסיבות הבאות:

(1) הבדיקה בוצעה זמן רב לאחר שחדל להיות חשוף לרעש. לאחר הפסקת החשיפה לרעש כל החמרה שמתווספת איננה קשורה יותר בחשיפה לרעש.

(2) גרף השמיעה איננו מתאים לליקוי שנגרם בחשיפה לרעש: הליקוי בשמיעה בתדירות 5000 הרץ בשתי האוזניים הוא 50 דציבל, ליקוי כזה איננו אפשרי גם בחשיפה ארוכת שנים בה הליקוי בשמיעה בתדירות 500 לעולם איננו חמור מ – 30 דציבל. הליקוי בשמיעה בתדירות 8000 הרץ במקרה זה הוא מעל 90 דציבל באוזן ימין ומעל 100 דציבל באוזן שמאל. ליקוי כזה איננו אפשרי בחשיפה לרעש שבה הליקוי המקסימלי בתדירות 8000 הוא 85 דציבל.

בבדיקה זו נראית פגיעה ביכולת הבנת הדיבור עד כדי 80% באוזן ימין ו – 72% באוזן שמאל.

בחשיפה לרעש יכולת הבנת הדיבור איננה נפגעת כלל.

ההחמרה בשמיעה במקרה זה קשורה למצבו הכללי: יתר לחץ דם, מחלת הלב ורמת השומנים הגבוהה בדם. אין קשר בין החמרה בשמיעה לבין חשיפתו לרעש במקום העבודה."

5.על פי הדין, הערעור על החלטת הועדה הרפואית לעררים הינו בשאלה משפטית בלבד. בהליך הביקורת השיפוטית על בית הדין לבדוק אם הועדה טעתה בשאלה שבחוק, חרגה מסמכותה או התעלמה מהוראות המחייבות אותה. בהליך הערעור אין בית הדין מתערב בממצאים רפואיים של הועדה הרפואית או בהחלטות רפואיות שהן בתחום מומחיותה וסמכויותיה (עב"ל (ארצי) 10014/98 הוד – המוסד לביטוח לאומי, פד"ע לד 213 (1999)).

החלטת הועדה, המצוטטת לעיל, מפורטת ומנומקת והיא מבוססת על ממצאי הבדיקות שעמדו בפניה, על תלונות המערער ועל השוואתם לידע הרפואי - המקצועי של חבריה. מדובר במסקנה רפואית שאין בית הדין מוסמך להתערב בה.

6.העובדה כי במכתב של פקיד התביעות צוינה אפשרות של הגשת תביעה עקב החמרת מצב, אין פירושה כי בכל מקרה תביעה שכזו תתקבל ואין באמור במכתב בו מפורטת הזכות העקרונית העומדת למבוטח על פי הדין, כדי לחייב את הועדה הרפואית שקביעותיה נסמכות על הממצאים הרפואיים העומדים בפניה ועל הידע הרפואי המקצועי של חבריה.

7.אשר לטענות לגבי טנטון – לא מצאתי כי המערער העלה טענות בנושא בפני הועדה – בין אם באמצעות באת כוחו ובין אם מפיו, כאשר נשאל לתלונותיו. לפיכך לא נפלה טעות בהחלטת הועדה אשר לא קבעה למערער נכות בגין ליקוי זה.

8.סוף דבר – הערעור נדחה.

9.על פסק דין זה ניתן להגיש בקשת רשות לערער לבית הדין הארצי לעבודה, תוך 30 ימים מקבלתו.

ניתן היום, כ"ו אדר א תשע"א, 02 מרץ 2011, בהעדר הצדדים.